דף הבית  |   רשימות   |   יומני מסע   |   ספרים   |   אודות   |   צרו קשר
 
מוזיאון הארץ, פנטזיה דוקומנטרית

בראש תל קסילה ניצב האלוף (מיל.) רחבעם זאבי, בידו קלע. זה עתה כבש את התל מידי הפלשתים. מסביבו רק התל המאובק, שברי קרשים, פסולת בניין וניילונים שהרוח העיפה, אבל הוא, שיכור ניצחון, לא רואה כלום, גם לא את קבוצת הפלשתים שהצליחו להימלט ועכשיו הם מסתתרים בין ענפי הקיקיון הדהים. הרי כבר דוד המלך, בשעתו, שבא ושרף והשחית והחריב – אפילו הוא התיר לחלק מהם להישאר. הוא חלם שיסייעו בידו לפתח תרבות ימית, שלא היה לו בה אף שמץ מושג (הוא לא ידע שהמקום הזה למרגלות התל, עם כל הסחף והבוץ, רק בדוחק אפשר לקרוא לו 'נמל').

חזרה  

קופים במראה

רוברט מוזיל כתב על אי הקופים בווילה בורגזה ברומא והציג את החברה האנושית, הרבה שנים לפני מלחמת העולם השנייה, במלוא זוועתה.
השימפנזים בכלוב הפתוח שלהם בספארי ברמת גן מתרוצצים כל הזמן, מזנקים אל משטחי העץ הגבוהים, רודפים זה אחרי זה, מחרחרים בקולי קולות, מתיישבים לרגע בברכיים מורמות ממוללים עשב בידיהם או משתרעים בפישוט איברים על הארץ, ונעמדים מול הקהל, ממריצים אותו בהנפות יד, במחיאות כפיים וברקיעות רגל לזרוק להם אוכל.

חזרה  

ארקדיה אקדמיקה

ביום חורף שרבי, מן המרפסת של קפה ארומה בבית התפוצות, אחרי הטקס המבהיל של הקריאה במערכת הכריזה של שמה המפורש של זו שהזמינה אספרסו קצר עם חלב חם בצד ועל רקע הפופ הגרוע שמשדר סניף הרשת לנוער תגלית, לתיירים מאמריקה ולעובדי הבניין שיצאו להפסקת צהריים, נפרש בבהירות מראה הקמפוס ממערב. הככר המרכזית, בין בניין הספריה הנהדר לגילמן, והמשכה בין בניין מקסיקו לרקנאטי, השביל הרחב המוביל מן הכניסה הראשית מזרחה, וגם שורת הדרורים הממתינים בלא מורא, כאילו היו עורבים, על מעקה המרפסת, ללקט שאריות מזון. מימין ומשמאל – במדשאות, בין העצים, השיחים והפרחים, עם הציפורים, הפרפרים, החרקים והחתולים השמנים – נפרשת אקולוגיה מגוונת להפליא של טבע עירוני.

חזרה  

עלה וצנח

חלמתי חלום. בחלומי אני חוזרת הביתה, לא לבדי. באמצע הכביש, מול הבית, עומד אמבולנס. על מדרגות הכניסה לבניין אני רואה את השכנים. חלקם עומדים, חלקם יושבים, חמורי סבר, שותקים, פניהם לרחוב. ברור לי שמישהו מת. אני חושבת שזהו השכן מהקומה שלי, אבל אז רואה אותו בקבוצת השכנים, יושב בכיסא גלגלים ולידו עומדת גרושתו. אני מנסה לברר מי המת ומבינה, אמנם לא בביטחון גמור, שזו שכנה מבוגרת, ממושקפת, שערה לבן. בחלום יש לה בעל.
בהמשך החלום אני עולה לדירתי עם כמה מצעירי השמאל ומנסה להכין להם ארוחה. מישהו סוגר את הצילונים ואני פותחת אותם.

חזרה  

בינתיים מפסידים

"אולי את יודעת מה זה המקום המוזר הזה? אין טלפון, אין חימום, הכל עצים להסקה. איזה קור. עכשיו בדיוק אבא שלי הלך, הביא לי ציוד. את יכולה להגיד לי איך אני יזהה את האנשים פה?". בכניסה למתת, לבוש סרבל מהבית רכוס עד צוואר ורועד מקור, עומד חייל אחד ומחכה שיעברו שבועיים והוא יחזור לסיורים על הקו. דווקא יש טלפון, ווידאו, ושתי קומות, ואמנם גם תנור מוסק בעצים, בביתה של יעל אמיתי, בחלק התחתון של המצפה, מעט נמוך מ-840 המטרים שנתנו לו את שמו הגימטרי. היא מורה לחינוך גופני בסאסא, שהיתה בגרעין המייסד של כרם שלום וחיתה במשך כמה שנים עם בעלה, אהרוני, בבית ספר שדה הר מירון, עד שנפלה לידיהם סוף סוף ההזדמנות לבנות להם בית משלהם.

חזרה  

העניבה של דני קושמרו
מסכת פוליפונית ל-28 קולות וקולות רקע

דני קושמרו, מגיש חדשות, ערוץ 2:
3,550 עלתה החליפה, אחרי הנחה. שיקפצו לי. דנה מ"רכש: הלבשה והנעלה" הודיעה שיתנו 700 החזר, לא גרוש יותר. לא מתווכח. לא איתם [...]. השקרניות האלה, "זאת הפעם הראשונה שאנחנו באות...". בסדר, בסדר. מה הן רוצות בסך הכל, המסכנות? להתפרנס? זה אנחנו שלא נותנים להם. [...] אוקי, לפתוח ידיים הצדה, להזדקף, רגוע, הנהון. זהו.

חזרה  

טליה

ב"שנות טובות" של שנות השישים נשאו חיילות ניר הודיות נאות בתסרוקת בננה מתוחה פרופיל מבט נועז ומרגיע אל האופק. אבל טליה עייפה קצת. כל כובד משקל האפוד והתת-מקלע, שלושה לילות בלי שינה ושמש קיץ קופחת מרככים אותה. שיערה אסוף כראוי, אף שברשלנות מסוימת, החיוך שלה מלא סיפוק ובכל זאת מעט יגע, עיניה עירניות עדיין אך כבר שקועות קמעה. ידיה מבקשות מנוחה על איזה אביזר, כתפה השמאלית שמוטה וראשה נוטה ימינה, מחפש מרגוע.

חזרה  

סנסט בולווארד

העצים בחלקן הראשון של השדרות, מרחוב התלמי עד לרחוב יבנה, עצי היקרנדות, הברושים והצאלונים, נראים כאילו טרם התאוששו ממכת הארבה של 1915. טבעות הבטון השבורות המקיפות אותם כמו חצאיות רחבות מדי שהשתלשלו מטה, המבנה המגושם של הטרנספורמטור, המקלט הנעול במנעול ברזל מחליד ופתחו חסום בערימות אשפה, קרעי שקיות הנילון ושברי הבקבוקים הפזורים סביב, תואמים את מראה הבתים המתפוררים בשני צדי השדרה.

חזרה  

קליבן בקלנדיה

במחסום פנימי בסכסוניה, בשל אישור מעבר חסר, מתחיל מעשה הפורענות של מיכאל קולהאס. קולהאס, תמים וישר דרך, נעשה בסופה של דרך יסורים ונקם למחבל מתאבד. האם יכול היה אחרת? מרטין לותר, בדמותו בנובלה, סבור שצריך היה לוותר על תביעתו לצדק מוחלט והוא מסרב להעניק לו מחילה אבל פועל למענו. וקלייסט עצמו? עבורו אין קולהאס יכול לנהוג אלא כפי שנהג. נפשו של אדם מעניינת אותו, לא סוגיה מוסרית פוליטית.

חזרה  

דידו

דידו עשויה ממלים. מנין הכוח הזה שלהן, העצום, להראות לנו את המקום המלא, המוחלט? דימוי ויזואלי לא יצליח לחולל את זה. מוסיקה, כן. פרסל באריית המוות של דידו. אבל זו דידו אחרת.
ברגע זה דידו, מטורפת מאהבה ומתשוקה, שלטת לגמרי בגורלה. אחרי מכוות האור של מראה דמותו והאש שניצתה בה (כמה משני תפקידה של ונוס כאן), אחרי גילוי רוחב הלב, ההתמסרות הגמורה, וכשהיא מבינה (היא מבינה מיד) שהוא עומד לעזוב; אחרי התחינה, השנאה, התחבולה, הייאוש והסיוט, באה ההחלטה: לשים קץ לחייה. ואז שוב פרץ של זעם, ייאוש, נקם, חרטה, ולבסוף ויתור.

חזרה  

חלקי פטריות בטון נופלים…

ב-21 בדצמבר 1967, חודשים ספורים אחרי הנצחון הגדול, התכנסו חברי ועדת הפרוגרמה של החברה לפיתוח התיירות בתל אביב (ביסוד), אחר כך חברת אתרים, לישיבה. על הפרק עמדה התכנית לפיתוח רצועת החוף, מנמל תל אביב עד לנמל יפו ומן הים עד לרחוב הירקון, צופה 13 שנים קדימה לשנת 1980, ורוחה הרוח הכללית: בתל אביב גופא יהיו אז 470 אלף תושבים ובאגד הערים – מיליון, עוד מיליון ו-200 אלף תיירים יגיעו אל העיר, ו-240 אלף מתרחצים ירחצו בימה מדי יום. יש להיערך לבאות. הרבה מים זרמו בירקון מאז הצהיר ראש העיריה דיזנגוף, כי "ליהודים אין כל עניין ברחצה בים" ומסר שם שטחים לתעשיה.

חזרה  

רומי ותל אביב

בשנת 1788 חשף השגריר השוודי ברומא, ק.פ. פון פרדנהיים, חלוץ מפעל החפירה השיטתי של תרבות רומא העתיקה, את הבזיליקה יוליה הניצבת בפורום. מן הבזיליקה, בניין ציבורי ששימש מקום מפגש לאזרחים ובית דין, נותרו רק המדרגות, שברי עמודים, שרטוט צורת המבנה וקו הקונטור הכללי.

חזרה  

הגדה הצפונית

שלוש הנערות זינקו ממקומן כשהנהג קרא 'סֶנטר!', מיהרו אל הדלת הקדמית וירדו משם דווקא, מנפנפות לשלום לחברותיהן שנשארו יושבות מאחור וקוראות לעברן לפרידה בערבית העברית של יפו.
לקו 25, מבת ים לרמת אביב, יש גיאוגרפיה של דרום–צפון ודמוגרפיה של מזרח–מערב.
היה פקק אינסופי בגלל החפירות באבן גבירול, והנהג האתיופי החליט לעקוף דרך שאול המלך, ויצמן, ודוד המלך. פיליפינית צעירה פנתה אליו לשאול משהו בעברית הפיליפינית שלה, והנהג אמר: "בדוד המלך תרדי. את יודעת, המלך דוד". אשה חרדית מבוגרת, שקמה לבקש ממנו שיעצור לה, ספיישל, בפינה של פישמן-מימון, כי אם כבר השתבש הסדר הטוב אז שיהיה עד הסוף, אמרה לו: "מה היא יודעת על דוד המלך בכלל, הם לא צריכים לדעת", והוא אמר: "דוד המלך זה של כולם".

חזרה  

סוראסקי

בספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב החליטו לחדש. למרות שכסף אין כל כך, אם לשפוט על פי מצב הספרים ואכסנייתם. צאצאיו של סוראסקי עברו אולי לתמוך במינהל עסקים או בתכניות לקצינים וקצינות, שלא דורשים מהם כלום ומגישים להם כיבוד בהפסקות (בדרך אל השעה-וחצי-מורה-מהחוץ שלי בגילמן – ואיפה הוא? – אני לוקחת לפעמים רוגלעך מהשולחן הערוך). מכל מקום, החליטו להעמיד את הכסאות הישנים של הספריה למכירה במחיר מצחיק: 150 שקלים לכסא. לקחתי שניים. כסאות עץ אלון רחבים, אלגנטיים, בפרופורציות מדויקות, נוחים להפליא עם מושבם השקוע קלות ומשענת הגב הקעורה ומוטה מעט, חיבורי העץ לבדם נושאים אותם. יוסף מושלי עיצב את ריהוט העץ הנהדר של הבניין הנהדר שתיכננו נדלר, נדלר וביקסון.

חזרה  

פסטוראלה פתאומית

המחלפים בכביש איילון ובכבישים הראשיים המשתרגים ממנו מתקשים לעמוד בעומס. זרם המכוניות צפונה מושך את המטרופולין הלאה ומפזר בדרכו גשרי בטון, שילוט אינסופי, לוחות פרסומת, וקירות עצומים שבאים להגן על בתי הכפר מפני פלישת הרעש ומפני מבטם של הנוסעים, עד שקשה להבחין עוד בין המטרופולין לפרדסים, לשדות, לבית השומר, למחנות הצבא, לטרמפיסטים, למודעות המאולתרות על מסיבות בטבע – סימני כפר מובהקים.

חזרה  

מעבר לקו הירוק

עצי אקליפטוס, אזדרכת, שיטה, סיגלון, בוהיניה, פיקוס, אורן והמון שיחים – עולים חדשים שהתאקלמו יפה – גדלים במעורבב בשטח הספר שבין שורת הבתים האחרונה ברעות והגדר המפרידה בינה ובין העיר מודיעין, הבוהקת בצוהב מסמא, הצחיחה למרות חזון העמקים הפורחים שלה.
מעבר לגדר, סבך קוצים ושיחים נמוכים, מה שהטבע יכול היה להציע, בולמים עוד את המעבר מן הטריטוריה האחרת, שממילא כמעט שאינה נראית כאן אלא רק נשמעת – רחש רקע של תנועת כלי רכב, קול של גבר קורא למישהו, זמרת פעמון בית ספר. וגם קול התנשפות פתאום – שניים מעפילים בין הקוצים של עבר מודיעין וחודרים אל הירוק דרך פירצה בגדר.

חזרה  

עיר פרזות
על פלחי עיר, פרויקט צילום בירושלים

לשם מה זקוקה ירושלים – המוזיאלית, המאובנת, הנצחית עוד בטרם הגיע הנצח – לפרויקט ארכיוני, לעוד פרויקט ארכיוני? שהרי זהו הפרויקט המוצע כאן: תיעוד צילומי מתמשך, מצטבר, של העיר. אולי כי למרות נצחיותה, ירושלים נהרסת בכל פעם מחדש – מיבוס עד ממילא, מבית המקדש הראשון עד לביתה של משפחת שווקי באבו טור; והיא שבה ונבנית בכל פעם מחדש – מבית המקדש השני עד מסגד עומר, מחומות העיר העתיקה עד הר חומה.

חזרה  

95 / 95.5 FM

ישנו מקום בכביש תל אביב-ירושלים שבו מתחלף ה-95.5 ב-95 אף אם. זה לא קורה בבת אחת. תחנות חרדיות פירטיות ותחנות ערביות עולות על קול ישראל, משתיקות אותו, נסוגות ושוב חוזרות, משליטות קול צרימה, עד שלבסוף הוא מתעשת ומשתלט על תדר חדש, סמוך.
בקטע הדרך הזה, מעט אחרי שער הגיא ולפני היישובים הראשונים של הרי ירושלים, נפגשים השפלה וההר, תל אביב וירושלים לדורותיהן, למפגש מובהק לכאורה של ניגודים. נקודות ציון מדויקות שמפזר הכביש מדגישות את קצותיו: שמו הרשמי, כביש מספר 1, כראוי לכביש המוליך אל הבירה; מבשרת ציון, שתולה את קיומה בעיר; שער הגיא, מנקודת המבט ההפוכה, היורדת מן ההר (בניגוד לבאב אל וואד, שמבטו אל ההר).

חזרה  

בתי האוסף

אפשר להיכנס אל הסיפור דרך הגמד, טיפלט, שאביו רכש את ביתה הישן של מריה, אשתו לשעבר של אריך גלאס, לימים ערי גלאס, בווימאר, סמוך להאוס אם הורן של הבאוהאוס, שבו גדל בנם גוטהארדט, הוא עוזיאל, הוא עוזי גל, ממציא התת מקלע עוזי, שנים אחרי שאריך גלאס עזב את אשתו ואת בנו ואת גרמניה ונסע לפלסטין, והאב ממשיך לטפח את גן הירק הצמוד לבית, ממש כפי שהיה אז, בשנות השלושים, ובנו מגדל ארנבות ומוכר אותן בין היתר למנהל אתר ההנצחה במחנה הריכוז בוכנוולד, ד"ר פולקהראדט קניגה, שהזמין את יוחאי אברהמי ובני משפחתו לארוחת ערב בביתו והתעניין לדעת אם יאכלו ארנבות, סעודה שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל.

חזרה  

ריבת תות בטעם תפוחים
הרהורים על פלאפל

ראשית, הפלאפל הקלסי. חנוך לוין, מי אם לא הוא, מנסח אותו ניסוח מדויק. לא כישות קולינרית אלא כהוויה.
תל אביב, אוגוסט, מוצאי שבת. איש'ל, "רווק דלוח ובלוי", יוצא לפגישה עיוורת עם רומנצקה, שקולה בטלפון נעים ומחוספס כל כך עד שמשהו פעוט מנתר במכנסיו. אך קול לחוד ורומנצקה לחוד, ובפינת ארלוזורוב-דיזנגוף הוא מגלה "המון שערות שחורות-שמנוניות [...] פנים תפוחות, מחוטות מעל גוף קצר, מלבני, ושתי עיניים קטנות ורעות משתוקקות לחטוף מה שאפשר".

חזרה  

נוכחים נפקדים
על נקודות המבט בזמן הצהוב של דוד גרוסמן ולשתות מהים של עזה של עמירה הס

שניים "יוצאים אל השטח". הם מתבוננים בו בידענות, בסקרנות, בכשרון ומתוך אמפתיה. השטח איננו השטח שלהם, אבל הוא סמוך מאוד והם דוברים את שפתו.

חזרה  

שן, דובי, שן

אוסף הפוחלצים של גן החיות בפתח תקוה מרשים בהיקפו. הוא כולל דובים, צבאים, פינגווינים, ארנבים, דגים, עשרות מיני ציפורים, מאות פרפרים, ושלד. סגן ראש העירייה לשעבר, שהיה הממונה על הגן, ניצל את קשריו הטובים והזמין את החיות הגדולות ממשפחת מפחלצים שווייצרית. עד תחילת שנות השישים נאספו עשרות מהן. את החיות הקטנות והציפורים הכין בשבילו מפחלץ מהאוניברסיטה, כשזו עוד שכנה בתל כביר.

חזרה  

טבע דומם
הערות על D'Est של שנטל אקרמן

הסרט נגמר בפתאומיות ברוטלית, סנוקרת להרגל שאליו סיגל אותנו בכמעט שעתיים של אימונים – להתמסר לתנועה, סוג מסוים של תנועה – ומשאיר אותנו תקועים בשלג.
ממזרח. לא "מן המזרח" (de l'Est) המיודע. מסמן גאוגרפי יותר משהוא פוליטי, הכרזה הנאמרת ממקום דו-משמעי: זו גלויה הנשלחת אליכם משם, או הנה, כאן, לפניכם, היבול שנקצר שם. הֹשָם נעשה כך לכאן או להפך.

חזרה  

וראה ועשה בתבניתם

פעמיים עולה משה אל ההר כדי לקבל את לוחות הברית, כלומר את הנוסח החקוק באבן של ההלכות שנמסרו לעם במעמד הר סיני ונכתבו בספר הברית ונחתמו בדם. בפעם האחת הוא עולה כדי לשמוע ולקבל, בפעם השנייה הוא עולה בנחישות של ביצועיסט, כדי לקבל ולעשות. אין אלה העליות היחידות של משה להר – קודמות להן שתיים – אך אלה הן העליות המכריעות, היסודיות, ארבעים יום וארבעים לילה משכן.

חזרה  

כתר פלסטיק
על האקרשטיין
האבן

אני מסתכלת עליה, ה"משולבת, מלבן 20X10 אדום", שבורה, אחרי שניקיתי ממנה כמיטב יכולתי את שרידי החצר התל אביבית שמשם עקרתי אותה. קל היה לעקור אותה. היא הונחה ברשלנות בשולי חצר של בית קבלנים סתמי במרכז העיר, שהוסבה לחניה. כאן חסרה אפילו חגורת הבטון המהדקת את מרחבי האקרשטיין, ויכולתי, בעקבות האבן האחת, לעקור בקלות את החצר כולה.
עוד יש עליה שרידים של עפר וחול ואבק מעורבבים בחומר כלשהו שהיה אולי פעם אורגני, שחדרו לתוכה דרך הנקבוביות, המבהירות כי למרות כובדה היא מלאה אוויר.

חזרה  

© כל הזכויות שמורות לתמר ברגר